מסתירה

מסתירה

עוד כשהייתי ילדה ונערה, ועוד מבני ביתי, הייתי מסתירה.

לימדתי את עצמי להחזיק, לטשטש ולהכחיש.

כמעט והצלחתי לאלף אותי כליל.

מדלגת מעל רגשות מסוימים, עוקפת שיחות טעונות, מקשיחה פנים ולב.

נושמת עמוק ובולעת אותן פנימה, את טיפות החסד, הספונג'ה של הלב, המקלחת של הנשמה.

************************************************************************

"כשאת בוכה את לא יפה. די לך ילדה. למה למה למה למה, למה את בוכה???"

"אמא אמרה לי דני, ילדי הוא גיבור ונבון. ילדי לא יבכה אף פעם כפתי קטון"

No woman no cry!""

***********************************************************************

אז היום, ומעל גבי מייל זה, אני דורשת תיקון היסטורי, שלא לומר היסטרי.

אני, סמדר מילר, מרימה טישו מעוך זה, לכבוד הדמעות באשר הן.

דמעות יגון, ששון, עלבון ותימהון. של התרגשות, של אהבה, של געגוע, של הודיה. דמעות לידה ודמעות מוות.

די לבושה! די להסתרה! די למשקפי שמש ענקיים! לא צריך לחכות ללוויות!

הדמעות שלנו טובות, נכונות, נבונות. הדמעות שלנו מתוקות, רכות, זכות.

אדם עם גוף-רגש בריא, פעיל ומשוחרר מרגיש רגשות! ממש! כל הזמן!

אדם עם גוף רגש בריא ומאוזן בוכה כמעט כל יום. בלי יותר מדי דרמה.

פשוט רגש עולה, ומשתחרר, פורק את עצמו החוצה ולא צריך להמשיך ולשאת אותו כעול כבד על הלב.

הבכיות שלנו, גשמי ברכה מרווים, מרעננים, הופכים את האדמה שלנו לתחוחה, פתוחה ופוריה.

מהיום אני נותנת לעצמי היתר לדמוע בכל מקום, באירועים חברתיים ומשפחתיים, בנוכחות כל אדם.

אני סמדר ואני בכיינית גאה. להתגבר?? להתגבר זה מה-זה 2012!

מישהו מטריל אותך? או: איך לשרוד בכבוד תגובות מטרידות בפייסבוק?

מישהו מטריל אותך? או: איך לשרוד בכבוד תגובות מטרידות בפייסבוק?

פעם מישהו כתב בתגובה על פוסט שלי: "מטומטמת, לכי תמצאי עבודה!"

אישה שאני דווקא מעריכה, כתבה שלהגיד "וכך קורה!" כל הזמן, זה כמו להגיד הייל היטלר.

כתבו עלי שאני מיזוגנית. שוביניסטית. שונאת גברים. צבועה. מוכרת חארטה. מסוכנת וחסרת אחריות.

היום אני מסתכלת על כל אלו בחצי חיוך, כמו על עיטורי גבורה, צלקות קרב.

אבל בזמן אמת זה כאב. מאוד.

אז אני יודעת שרבים מכם משתוקקים לצאת לאור עם היצירה שלכם,

להביע את עצמכם בחופשיות פה בפייס, וחוששים משוט הביקורת והציניות.

אז במיוחד עבורכם, כמה הגיגים ממסעותיי במרחב הציבורי-וירטואלי:

1. להיות כנה עם עצמי.

לא להעמיד פנים שלא נפגעתי אם כן נפגעתי. גם אם מה שנאמר הוא קטן, מפגר ושיקרי לחלוטין.

אם כואב לי אני בוחרת להכיר בכך. ולתת לעצמי הרשאה פנימית גורפת לכאוב, להיבהל או להתכווץ מכל דבר.

אין לי עור של פיל. אם כבר, יותר עור של פין.

ואין לי גם שום עניין לוותר על העדינות והרגישות שלי ו"להתחשל". ועם זאת:

2. לא להגיב! לא להגיב! לא להגיב!!!

תקללו חופשי, אבל לא דרך המקלדת.

אם מישהו תוקף אתכם בתגובות, סימן שמה שכתבתם פגש נקודה כואבת בתוכו. נקודה.

גם אם הוא ציני ומשועשע- מתחת לשריונות הוא כאוב.

כשמישהו כאוב אין מה לנסות לדבר איתו בהגיון או לנסות לשכנע.

ואם גם אתם באותו רגע כאובים (ר', סעיף 1)

התגובה שלכם תהיה ממקום תוקפני ולא משנה בכמה סובלנות מדומה או התייפיפות רוחניקית תעטפו אותה.

כל מה שתקבלו זה דו-קרב מתיש. זה הזמן לסגת למקום בלי אינטרנט, לנשום עמוק, ולחכות.

3.לא למהר למחוק!

ופה אני רוצה רגע לסייג – זה שמישהו כאוב, לא אומר שאתם צריכים להסכים שיכאיבו לכם.

אפשר ומותר למחוק ולחסום ולדווח. אם זה יותר מדי בשבילכם. אבל אם אתם יכולים – אל תמחקו.

הרבה פעמים א.נשים אחרים יגיבו למטריל,

לפעמים (לא תמיד) ממקום פחות מופעל-רגשית מכם, ופעמים רבות יתפתח דיון חשוב ומרתק.

4.להתבונן. נו, מה לעשות, ככה זה מודעות. הכל חוזר אלינו ו… אור גדול בידינו.

המטרילים הם מלאכים. הם מביאים בכנפיהם הזדוניות מתנות יקרות ערך.

חלקם משמיעים בקול ספק פנימי שניסיתי לנפנף.

חלקם פשוט צודקים, ומביאים זווית חשובה שלא ראיתי. הם מד דיוק/זיוף מופלא.

הם מורים דגולים לנוכחות במרחבים של אי-הסכמה וחוסר הרמוניה.

אחרי שחיבקתי את עצמי והכרתי בכאבי, ואז גם בכאבם,

אני יכולה להתחיל לראות מה קיבלתי בביצת-הפתעה בצורת הטרלה.

ולבסוף, לאחרונה מישהו תקף בנחישות וללא הרף את הפוסטים שלי.

בסוף פניתי אליו בפרטי, ואמרתי לו שזה ממש מכאיב לי, ביקשתי שיפסיק.

התפתחה שיחה מרתקת וחשובה. כל אחת מאיתנו ראה זוית חדשה.

בסוף שלחתי לו ספר שלי, והוא קרא והגיב… כל מלחמה היא הזדמנות לשלום.

מי בכלל צריכה נסיך?

מי בכלל צריכה נסיך?

הנסיכה ניטרלה את הדרקון בשתי חבטות נמרצות.

ואז גררה אותו על רצפת האבן, הניפה אותו באוויר בשאגה, וזרקה אותו מחלון הטירה.

היא הספיקה לראות איך הוא צולל לתהום, ולסנן קללה עסיסית לפני הישמע החבטה.

משם היא מיהרה להוציא את הסוס מהמוסך, ויצאה ממש ברגע האחרון לפני הפקקים.

בדרך היא תקתקה מלא טלפונים והגיעה לצהרון ממש על הדקה.

והנסיך?

איזה נסיך?

מי בכלל צריכה נסיך?

*

*

כן, אני מכירה יותר מדי נשים שלא צריכות אף אחד… ונשארות לבד.

*

*

כל אחד הוא לפעמים נסיכה בשבי.

כל אחת לפעמים רוצה לבכות על איזו כתף.

כל אחד לפעמים צריך הצלה…

כל אחד רוצה לפעמים להיות אביר מושיע

כל אחת רוצה לפעמים לכסח איזה דרקון בשביל להציל מישהו אהוב

*

*

אם אני מקבלת עזרה מגבר, אני לא פחות משוחררת, עצמאית ונאורה.

מתוך העוצמה והחופש שלי, אני מרשה לעצמי להיות גם רכה, וגם צריכה

ואין שום קשר לתלות, כניעה או חולשה.

*

*

הצד המואר של האנרגיה הזכרית הוא הכמיהה לפעול ולהעניק, ליצור ולתת.

כשאני לא צריכה דבר מהאיש שלי, אני מונעת ממנו את הזכות לבטא את אהבתו בדרך גברית.

אם אני דוחה את הנתינה שלו, "כי אני מסתדרת לבד"

זה אולי נצחון למהפכה הפמינסטית, אבל הפסד במגרש הביתי.

*

*

אתה יכול לקרוא לי מותק, כי אני באמת מתוקה.

אתה יכול לקרוא לי כוסית, כי באמת יש לי, השבח לאלות.

וזו ברכה ולא קללה

להיות אישה.

תשוקה כהדרכה גבוהה – פוסט שישי בסדרה

תשוקה כהדרכה גבוהה – פוסט שישי בסדרה

הפוסט הקודם הסתיים בשאלה איך יוצרים ספיראלה מהדהדת בעוצמה, ולקח לי קצת זמן להבין את התשובה בעצמי, ויש לי כאן חלק ראשון מתוכה.

כדי ליצור ספיראלה, ראשית עליכם….

להתנהג

יפה

לעצמכם.

מה? באמת? השתגעת? מה הקשר?

אנסה להסביר:

אם היו מזמינים אתכם לסדנת סו"פש בהנחיית הבודהה,

אני בספק אם הייתם דורשים קודם לדעת מה נושא הסדנה, והאם זה יהיה חוויתי. ..

הפאקינ' בודהה! למי אכפת על מה הוא ידבר?!

העיקר להיות במרחב שלו, להדהד איתו וללמוד ממנו כל מה שאפשר, להתמלא בהשראה מאדם שראה מעבר לאופק.

תבינו, א.נשים נמשכים קודם כל למי שאתם, ואחר-כך, אם בכלל, למה שאתם עושים.

באופן לא מודע בכלל, התדר שלכם ממגנט אליו, את השותפים (שעבר "לקוחות") האופטימאליים עבורכם,

ואגב, גם מרחיק מכם א.נשים פחות רלוונטיים.

וזה עובד כך לא רק בעולם הרוחני.

אתם מכירים את זה,

יש שתי חנויות חומרי בניין זו ליד זו, אותה סחורה, אותם מחירים,

אבל אתם באופן קבוע תכנסו לאחת מהם, פשוט כי יותר נעים לכם בה?

החומוס שאתם מעדיפים – מה הם טעם וריח אם לא תדר? אין דבר כזה החומוס הכי טוב.

יש את החומוס הכי טוב לך, כי הוא מהדהד איתך בהרמוניה.

אתם לא באמת צריכים להגיע לכמה שיותר א.נשים, אתם צריכים להגיע לא.נשים שלכםן.

אלו ששומעים את הצליל שלכם ואומרות לעצמן – שיואו! זה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו.

איך חיכיתי. לחומוס הזה התפללתי.

וכדי שא.נשים יוכלו לחוש את התדר שלכם, לשמוע את הצליל שלכם, אתםן חייבימות להפסיק להשתיק אותו, להסתיר אותו, לעוות אותו, לענות אותו.

ואתם עושים את זה כל פעם שאתם לא מתנהגים יפה לעצמכם.

כל פעם שאתם יורדים על עצמכם, כל פעם שאתם אומרים לעצמכם שמי שאתם זה לא מספיק טוב.

כל פעם שאתם קשוחים עם עצמכם, קמצנים עם עצמכם, קטנוניים עם עצמכם.

כל פעם שאתם לא נותנים לעצמכם את המנוחה, המרחב, הסטייק (כן, כנסו בי, חופשי), והאהבה שהגוף שלכם מבקש.

כל פעם שאתם משווים את עצמכם למישהו אחר,

כל פעם שאתם מכריחים את עצמכם לעשות משהו כי "חייבים". כל פעם שאתם נעים בניגוד ל"לא" הפנימי שלכם.

אדם שיש לו שיחה פנימית מאירת פנים ואוהבת, הוא אדם שחי טוב.

הוא יפה וקורן. א.נשים נמשכים לשדה שלו, כי הם מבקשים לעצמם בדיוק בדיוק את זה.

אין דבר נחשק יותר בעולמנו מרשות פנימית עמוקה להיות מי שאנחנו.

אין דבר דחוף יותר מאשר שנפסיק לנסות לשפר, לשפצר ולשדרג את עצמנו, ונתחיל לחגוג את מי שאנחנו.

ואנחנו… מרהיבים. באמת. כשאנחנו רק מסכימים להיות.

אז מה.. לא צריך לשווק? לשלוח ניוזלטר? לכתוב פוסט? להדפיס פלייר? מספיק להיות נחמדה לעצמי?

מה אגיד לכם… פוסט שנכתב תחת איומים, כי חייבים לשווק לפי איזו נוסחה או שיטה- לדעתי מסב לכם יותר נזק מתועלת. עדיף שתתענגו על קוביית שוקולד במקום.

להתאהב בעצמנו זה משהו שלא ניתן להסתיר.

רואים עליכם, גם כשאתם הולכים למכולת, וגם כשאתם שמים את הילד בגן בבוקר.

תדר נע בחלל. הוא לא באמת צריך פייסבוק.

המסע לאהבה עצמית הוא כה מרגש ומלא תובנה,

אתם תרגישו שמצאתם את אמריקה, ורק יתחשק לכם לחלוק את זה עם כל העולם ואחותה בפוסט מחשמל רוב תשוקה.

וכפי שנאמר:

במקום בו עומדים בעלי תשוקה – אפילו צדיקים גמורים רוצים לעמוד לידם.

יום מהמם לכם!

תשוקה כהדרכה גבוהה – פוסט חמישי (!) בסדרה

תשוקה כהדרכה גבוהה – פוסט חמישי (!) בסדרה

אחרי הפוסט הקודם הגיעה אלי בפרטי שאלת מיליון הרופי-

"הכל נשמע אחלה, אבל איך (לעזאזל) עושים מזה כסף?"

אז רק הבהרה קטנה – מטרת ההתמסרות לשליחות אינה לעשות כסף.

לעשות כסף תומך ומאפשר לנו להתמסר כליל לשליחות. וזה גם כיף. קפיש?

הבהרה נוספת – זה לא שיש לי נוסחה בכיס, אבל אני מתחילה לקלוט סוג של תרחיש שחוזר על עצמו אצלי ומסביבי והולך בערך ככה-

דבר ראשון, יש ליצור ספיראלה מהדהדת בעלת עוצמה.

אל תדאגו, יש תרגום:

ספיראלה היא תנודה אנרגטית מעגלית, הולכת ומתרחבת, שמפיצה את התדר והצליל הייחודי שלך.

יותר ויותר א.נשים מבחינים בך, במתנה שלך, נמשכים ומתמגנטים אליה.

פתאום פונים אליך א.שנים שלא ראית שנים, או שלא ראית מעולם, מחפשים דרך להתקרב.

אולי להתייעץ, לבוא לטיפול, לרכוש ממך, לשתות איתך קפה.

יש מצב שביקום מקביל קוראים לזה "באזז".

זה הרגע להתחיל לפתוח עבורם "חלונות",

פתחים דרכם הם יוכלו להיות במחיצתך, ללמוד ממך או להנות מהכישורים שלך.

ואז קל מאוד למלא סדנה או קליניקה או חנות בא.נשים שממש נלהבים לבוא.

אם בהתמסרות לשליחות יש קפיצה אל תוך הלא נודע,

בפתיחת החלונות דווקא מתבקשת בהירות רבה. מה, איפה, למי מיועד, וכמובן – כמה עולה.

א.נשים שנשמתם שמעה את הצליל הייחודי שלך וזיהתה אותו כחיוני עבורם,

ישמחו לשלם, להשיב אנרגיה, לאפשר לך להמשיך להניע ביתר שאת את הספיראלה המיטיבה שלך.

לתפיסתי אין לי בכלל לקוחות, יש לי שותפים. (תכלס – למה לקחת כשאפשר להשתתף?)

הטעות הנפוצה והמתסכלת של א.נשים היא לנסות למכור משהו לפני שיש להם ספיראלה רצינית באוויר.

אז אנחנו עלולים למצוא את עצמנו, חלילה, עוסקים בשיווק.

אתם מבינים, מבחינתי לעסוק בשיווק זו נסיעה פרועה נגד הכיוון ברוחב חד-סטרי.

לא פלא שרוב האנשים מפחדים וסולדים מזה, משני צידי המתרס.

זה לא נעים להיות האידיוט שנכנס באין כניסה וגם לא נעים להיות הנהג שפתאום צץ מולו אידיוט נגד הכיוון.

כולנו במבוכה ובכיווץ שם, כי זה מעשה מוזר.

אלא אם כן… אלא אם כן את נוסעת לך בכיף בחד סטרי, ופתאום מגיע מולך איזה אידיוט,

אבל תוך שנייה את מזהה שהאידיוט הוא חברה טובה , יקרה וחכמה, שכבר שבוע את מתכננת להתקשר להתייעץ איתה על משהו,

והנה- מזל שהיא "טעתה" וצצה לך פתאום, וברור שאתן מיד עוצרות בצד ומתחבקות והולכות לשתות קפה ביחד.

יש מצב שביקום מקביל הרגע הזה נקרא "מכירה".

וזה משחק מילים מעניין כי מכירה מתרחשת כשאת כבר מכירה.

וזה מה שהספיראלה מאפשרת- הכרות.

ויותר מזה – התאהבות, התלהבות, תחושה של – "זה זה!" ועכשיו- רק תראו לי איפה נרשמים.

אז… איך מרימים ספיראלה כזו?

אז זהו שאין לי מושג.

סתאאאם. בפוסט הבא עלינו בתשוקה.

תשוקה כהדרכה גבוהה – פוסט רביעי בסדרה

תשוקה כהדרכה גבוהה – פוסט רביעי בסדרה

מה שמוצא חן בעיני בסדרה הזו,

היא שתגובות לפוסט אחד מולידות את הפוסט הבא. תודה על השותפות ליצירה!

אישה מופלאה במיוחד כתבה לי "חלקנו עוד לא בטוחים מה השליחות שלנו".

או.

הרימה לי להנחתה.

מיד עלה בי זיכרון מלפני שלוש שנים. שמעתי שבאחד הספרים של קריון הוא קורא לנו להצהיר בקול על התמסרות לשליחות הנשמה.

אנחנו לא יכולים להעלות אתכם על המסלול הזה מיוזמתנו, נאמר,

אבל מרגע שתאמרו 3 פעמים ובקול "אני מתמסר.ת לשליחות הגבוהה של נשמתי",

כל כוחות הבריאה מתגייסים לתמוך בכם ובהגשמה שלכם.

כל הציניות והספקנות שעוד גרו בתוכי לא הצליחו להסתיר את הגעש התוך-רחמי שחשתי.

הגוף שלי הצטלצל למשמע אמת חיה. התחלתי לנהל משא ומתן פנימי נוקב עם התשוקה שהתעוררה בי לעשות זאת.

אני הרי לא יודעת מהי השליחות שלי.

אפילו לא קצה שמץ.

ומה אם היא מבאסת? אולי נגזר עלי לסעוד חולי צרעת בהודו?

ומה אם השליחות שלי כרוכה במבוכה עצומה? למשל, שכולם ידעו שאני… רוחניקית הזויה?

ומה אם היא.. קשורה, חלילה וחס, במיניות?

אני לא מעזה לעשות לייק בלב למשהו שקשור לנושא הזה.

רק שלא אצטרך להיות מזוהה עם סקס! רק לא למצוא את עצמי אומרת בפומבי מילים כמו… "תשוקה".

ובכלל, לא קונים חתול בשק, ולא חותמים על חוזה בלי לקרוא אותו, ולא מתחילים לעבוד לפני שיחת שכר.

לא ככה?

ומצד שני… למה אני מתנגדת? לעצמי? על מי אני לא סומכת? על הנשמה שלי?

כלפי איזה חוזה אני חשדנית – זה שהאלוהות יצרה עבורי?

ומה הטעם בכלל לעשות משהו שאינו מיושר לחלוטין לכיוון השליחות הגבוהה?

בעצם, אין לי רגע לבזבז על חיים בלי החתול מהשק. קונה! אני! עכשיו!!!

ערכתי טקס פרטי קטן, הצהרתי במלוא הכוונה. רעדו לי הביציות מרוב פחד. רקד לי הלב מרוב שמחה.

תוך שבוע הפסקתי לעשן כאילו לא הייתי מכורה בטירוף.

תך שבועיים פגשתי את מי שעתיד להיות בן זוגי במשך שנתיים וחצי של למידה, התעלות,

ופריצת דרך עצומה בהגשמת השליחות.

לראשונה בחיי אני מרגישה היום שאני במקום הנכון.

עושה את מה שבאתי לעשות. עושה טוב. עושה זאת היטב. מעט מאוד מאמץ, ים התלהבות שמחה ועונג. השפעה מרחבית הולכת וגדלה.

זו היתה קפיצה למים קרים בחושך מוחלט.

וזה מוטיב חוזר בסיפור.

פעם אחר פעם השליחות שלי לוקחת אותי למחוזות לא מוכרים, ואני מתבקשת לסמוך ולקפוץ.

אני פוגשת את הפחד שוב ושוב. ואני כבר יודעת שהוא איננו קיר. הוא דלת.

לפני שנה ערכנו טקס התמסרות לשליחות הנשמה, בו באמת קפצנו למים קפואים וחשוכים.

אחד אחת נעמדנו ערומים מול הלבנה המלאה, הצהרנו על ההתמסרות שלנו, וקפצנו למעין.

כי ככה זה בשליחות. אין דבר שעלינו לרכוש או ללבוש, לסגל או לשדרג.

רק לוותר על הסתרה ועל הבושה בטבענו האמתי,

להסכים להראות בעולם באמת. במערומינו. כפי שאנחנו, כל כך יפים ומיוחדים.

להישיר מבט ללבנה, להדרכה הגבוהה, ולקפוץ אל הלא נודע.

נהלת נפוצה

נהלת נפוצה

נהלת היא מחלה זוגית שכיחה.

היא מתפתחת על גבי סדקים עדינים באמון שבין גבר לאישה שמנהלים חיים משותפים,

וכמעט בגדר נורמה בקרב זוגות עם ילדים.

זה מתחיל לרוב בשקט ובעדינות,

אולי ברגע שבו האישה חושבת לעצמה לראשונה את המחשבה –

"אני לא בטוחה שאני יכולה לסמוך עליו".

אני לא בטוחה שאני יכולה לסמוך עליו שישלם את הדו"ח,

שיוציא את הכביסה מהמכונה,

שימרח להם קרם הגנה,

שיכבה את הדוד,

שייתקשר לדודה.

הוא הרי כבר שכח פעם, ועוד פעם.

אז רק ליתר בטחון, וכי זה ממש חשוב- אני אזכיר לו.

ובלי לשים לב, האישה מתחילה לקחת לידה את המושכות.

תא ראשון של נהלת משכפל את עצמו. זרע הפורענות נזרע.

עד מהרה היא מחזיקה את רשימת המשימות שלו, עוקבת, מתזכרת, מצפה ומתאכזבת. שוב ושוב.

וככל שהאישה לוקחת את המושכות – כך הגבר הולך ושומט אותן.

אני לא גבר (הפעם) ולא מכירה את החוויה מבפנים, אבל למיטב הרגשתי, עבור גבר-

להסב לאישה אושר ועונג, זו הגשמה כבירה.

לאכזב אישה- זה כישלון צורב.

עבור גבר, כישלון מר ממוות.

הדרך של גברים רבים לשרוד את אימת הכישלון היא להתנמנם אל תוך זה.

להכהות חושים, לקפוא, להתלמלם. להתמסטל – עם ג'וינט או פורנו או כדורגל או שעות נוספות.

ולכן, ככל שהאישה פחות שבעת רצון מהגבר שלה,

כך הוא פחות עומד במילתו,

פחות ממוקד במה שצריך להתבצע,

יותר שומט את עצמו לבטלה.

נוצר מעגל זדוני שמזין את עצמו בתסכול, ריחוק ומרירות.

אפשר לחיות עם הנהלת, ואפילו לא רע.

"אני רק צריך לבדוק עם המנכ"ל" עונה לי בחצי חיוך אבא לילדה מהגן של ניאם כשאני מנסה לתאם בילוי אחרה"צ משותף לילדות.

הגבר נראה כמעט מרוצה מכך שאין לו שמץ של מושג מה בלו"ז המשפחתי.

כן, מהרבה בחינות זה נוח שהאישה שגם ככה זוכרת הכל, מנהלת את העניינים והגבר מתמסר לניהולה.

אבל יש צד כאוב לנהלת. היא עלולה להרוג לנו את חיי המין, חרמנא לצילן.

אישה שלא סומכת, תתקשה להתמסר באמת למעשה האהבה.

זה אבולוציוני. לכי תהרי למישהו שלא יוכל להיות שם עבורך.

נשים מותשות מלנהל. מוטרפות מהתחושה שהכל על כתפיהן. מאוכזבות עד כאב.

כמה מפתה לסגור חשבונות במיטה, להבריז מהמטלה היחידה שהזכר שלה תמיד זוכר.

מהצד השני – גבר יתקשה לחשוק באמת ברס"ר הביתי.

לך תזדקף במקום שמכפכף אותך כל הזמן.

איך תוכל להמשיך להניח את המנחות המתוקות שלך, על מפתן שבועט אותן בבוז?

אחד הדברים הכי מעוררים זה שרואים אותנו באמת.

ששומעים את הבקשה העמוקה שלנו.

והבקשות שלנו מכוונות לאותו הדבר בדיוק.

גברים מבקשים שנסמוך עליהם. אנחנו מבקשות לסמוך עליהם.

נהלת זורקת אותנו הרחק הרחק משם.

אז מה עושימות?

אם זיהיתם שחליתם – אתם בחצי הדרך לריפוי.

לכל צד בסיפור הזה יש שיעור גדול ללמוד.

לנשים יש הזדמנות ללמוד לסמוך ולוותר על הצורך שהכל יקרה בדרך שלהן.

לגברים יש הזדמנות להתעורר על עצמם ולתבוע את עוצמתם.

הצ'ופר המתוק על הדרך – השבת התשוקה.

גבר מפוקס על עצמו, ער, מנהיג, שיש לו מילה – זה מחרמן!

אישה שנמסה מרוב הערכה והוקרת תודה לאביר האמיץ שלה- זה סקסי בטירוף!

הבור

הבור

אני סמדר ויש לי בור רגשי

בתוך הבור יש חושך, שגעון ועיוורון

בתוך הבור אני ננטשת בכל רגע מחדש

כל הייסורים מכל הגלגולים שבים אלי

תאי גזע של אימה

יכולים לגדל כל תסריט, כל מציאות, מעצמם בלבד

בתוך הבור יש לי רק גוף אחד. גוף כאב

היו שנים ארוכות שחייתי בתוך הבור.

אלה הם החיים, כך חשבתי. אי אפשר לסמוך על אף אחד

גם לא על אבינו שבשמים, בטח לא על נציגיו עלי אדמות.

אפשר לומר שהסתגלתי לסבל.

והיה רגע של בדולח

כשקלטתי, למרבה התדהמה, שאני בבור

ויש עולם למעלה,

מואר, מאוורר, חמים

זורח, שופע, אוהב ובהיר

בהתחלה היו לי גיחות קצרות אל מחוץ לבור,

מסנוורות.

ומיהרתי לשוב אליו, כמו אל בית.

ועכשיו אני חיה באור, השבח לאלות.

ועדיין על שפת הבור.

ועד היום התביישתי בו

הסתרתי אותו

אפילו, לפרקים, מעצמי

היום הבור יוצא לאור

אני אישה עם בור

זה חלק מהנוף שלי

אני בתוכו חלק מהזמן שלי

הוא לא לשווא

יש לו, בוודאי,

תכלית בתחתית

אני אישה עם בור

ואפשר

ומותר

וכדאי

לאהוב אותי.

חושו אחים, חושו! – מכתב גלוי (מאוד) לאחיי הגברים

חושו אחים, חושו! – מכתב גלוי (מאוד) לאחיי הגברים.

תמיד שמעתי גברים אומרים "לו הייתי יכול להיות זבוב על הקיר במעגלי נשים שלכן"…

אז הנה, קבלו הזדמנות נדירה להציץ לתור מה (חלק מה)נשים באמת חושבות ומרגישות כלפיכם.

ואני כותבת את זה מתוך אהבה וכבוד.

כתבתי את הספר "איך למדתי לאהוב גברים" כי אני חושבת שרוב הזמן רובנו לא מבינות אתכם, רואות אתכם דרך מסך של שיפוטיות לא הוגנת שיש לפוגג. אני בעדכם.

ומתוך האהבה שיש לי אליכם, אני חייבת לגלות לכם:

נשים רבות נושאות עמוק בליבן, אכזבה שורטת.

נשים יוצאות לדייט בכוננות ספיגה. דרוכות, כמעט מחכות – להיפגע.

רוב הנשים מאוכזבות מהאופן בו רוב הגברים רוב הזמן עושים איתן אהבה.

כן, אני יודעת שזה לא נעים לשמוע, אבל זה חייב להיאמר.

זה בסדר, אתם יכולים לאנפרנד אותי עכשיו, אבל חבל. כי זה לא כתב אישום, זו הזמנה לריפוי.

נשים הן יצורים מיניים, לא פחות מכם. ואתם יצורים רגשיים – לא פחות מאיתנו.

התרבות שלנו מלמדת נשים שהמיניות שלהן מסוכנת ומגונה, ומלמדת גברים את אותו הדבר בדיוק בנוגע לרגשות שלהם. חתיכת פלונטר.

הריפוי העמוק ביותר שנדרש עכשיו הוא שנשים יסירו את "חגורת הצניעות" האנרגטית שהן עוטות, וגברים ישתחררו סוף-סוף מהשכפ"צ על הלב.

יש נשים וגברים שממש עכשיו כבר עושים את זה. יפים ואמיצים ובא לי לנשק להם את הלב, אחד אחת.

זו הליכה נחושה נגד זרם ההתניה התרבותית הכי חזקה שלנו. זה לא מובן מאליו.

שריון הלב הגברי הוא חסימה אנרגטית: פראנה שזורמת בגוף מלטה כלפי מעלה נתקעת באזור הסרעפת ולא ממשיכה לזרום הלאה אל הלב והראש.

היא מעוררת את הצ'אקרות הראשונות, ולכן נחווית כאנרגיה מינית, ובהעדר נתיבי זרימה היא מצטברת, עולה על גדותיה, ויוצרת אי שקט ודחף אינסופי לפורקן.

ככל שהחסימה על הלב משוריינת יותר, כך הגבר מוצא את עצמו "עובד" בלפרוק את עצמו. כך אספקט הצייד משתלט עליכם.

זה המקור להתמכרות לפורנו. כך נולדה האפשרות המשונה הזו- לעשות מין בניתוק רגשי מוחלט.

כך נוצר המצב בו גברים רבים במקום לעשות אהבה עם אישה, להתענג על כל קימור, ללמוד שם לכל ריס וציפורן, לצלול אל צפונות העונג האינסופי -….

במקום זה הם עסוקים בלהנדס אישה למצב בו היא תסכים להם לפרוק את עצמם בעזרתה.

וזו, אהובי ליבי, אחת האכזבות העמוקות שהגוף הנשי נושא בתוכו.

זה מעליב את האלות עד עמקי נשמתן. הן מהדקות את חגורת הצניעות עוד טיפה בכל פעם שזה קורה.

עורו, אחים, עורו. יש לכם הזדמנות להציל את העולם כמו שתמיד פינטזתם.

נראה אתכם פורצים לטירה הכי מאובטחת בעולם, זו שבליבכם.

חושו, אחים, חושו!!! הסכימו לחוש את הרגשות שלכם.

היו נחושים לקבל כל עזרה וריפוי כדי להחלים מהפגיעה שהתרבות שלנו הטילה בכם. הילחמו על הבית הפנימי שלכם.

אין לכם חרב או אר.פ.ג'י הפעם. עזבו אתכם, נשק זה לילדות.

גברים אמתיים מנצחים בידיים חשופות וקשובות. משחררים לחופש ולאהבה גם את הנסיכה, וגם את הדרקון, ויותר מהכל- את עצמם.

תשוקה כהדרכה גבוהה- פוסט שלישי בסדרה

תשוקה כהדרכה גבוהה- פוסט שלישי בסדרה

חבר מתוק אחד שיתף את הפסט הקודם בסדרה וכתב: "גררררר ענק!"

השבתי לו בתגובות – "גרר גם לך"

והמוח שלי, אסוציאטיבי באופן כמעט סוטה, מיד שמע את קולו האהוב של אריק אינשטיין בשיר המסתיים ב"גררר לך!"

ואז הרצתי רגע את הפזמון בראש… פאק, זהו הימנון הפחד והאשמה שבהגשמה!

עוף גוזל

חתוך את השמיים

טוס לאן שבא לך

רק פרט קטן –

דע לך שכשאתה עף על עצמך שם בשמיים, אתה משאיר פה שני עופות מכובסים בקן, שזה יוצא בדיוק על המצפון שלך.

אז תרים טלפון מדי פעם למאמא עוף, ולא רק כשאתה צריך משהו.

והכי חשוב – אל תשכח שיש בשמים עוף דורס שרק מחכה לדרוס אותך. ואתה, כולה גוזל, רבע עוף, אין לך סיכוי מולו.

תקשיב, אפרוח, לעוף לאן שבא לך זה מסוכן. ממש. סכנת חיים. צריך להיות אמיץ וקשוח ומסוקס. לא גור קטן כמוך. מינימום מוטה גור.

אז גור לך. שזה בעברית, תחשוש. תפחד. תיזהר לך. אל תמשוך יותר מדי תשומת לב, שמור על פרופיל נמוך. שמור על עצמך ילד.

פשששש… מה אני אגיד לכם, ממש עושה חשק לפרוש כנף בקלילות ועליצות.

השיר הזה מתאר באופן מדויק ממש את התחושות שמעכבות את היציאה לאור אצל רוב הא.נשים שאני מלווה- תמהיל סמיך של אשמה ופחד.

אשמה- כי זה אגואיסטי ויהיר וחסר אחריות לעשות מה שמעורר בנו תשוקה, ואת זה בלבד.

ופחד – להרחיק עוף, להישאר שם לבד בשחקים, להידרס, להיות מוכפש, להיכשל, לצאת דפוק, הזוי, עני ורש ומרושש.

לא סתם השיר הזה הפך להמנון. הולך איתנו מהמסיבת סיום בגן ועד לטקס סוף מסלול. מתפקד כפורנו רגשי שלא משנה כמה אתה מנותק, בסוף יגרום לך להשפריץ איזו דמעה.

בספר איוב נכתב – "אשר יגורתי – יבוא לי", שזה ברוחניקית, מחשבה יוצרת מציאות.

ויש מצב שעצם האמונה הגורפת שההגשמה שלנו מסוכנת, הופכת אותה לכזאת. איזה כיף שכבר הומצאה הטכנולוגיה של שליפת אמונות!

עבורי, באופן אישי, לא להתמסר להגשמת השליחות שלי, זה באמת מפחיד.

לחיות חיים של "בערך" ו"על-יד" הדבר האמיתי. לצבור מחסני תסכול וקהות בכל מיני מקומות בגוף… סכנה בריאותית של ממש.

לא להשמיע את קולי? אפשר להיחנק מזה.

לא לתת את המתנה שלי לעולם? אז בשביל מה אני פה?

חיים חסרי תכלית, כיוון ומשמעות – זה מסוכן לי. אני יודעת, כי לפני עשור וחצי כמעט מתתי, בדיוק מזה.

יש נשר בשמיים. חיה מרהיבה. השראה גדולה. יש נשר שמחכה לעוף איתך. להראות לך כמה מרהיב הוא העולם מפרספקטיבה גבוהה.

כמה מענגים הם חיים של הגשמה מתוך תשוקה. גררררררררררררררררררררררררררר לך!