פוסטים

"ילדים יכולים להיות כל-כך אכזריים" – מכירים את המשפט הזה? בואו נעצור רגע ונחשוב עליו…

"ילדים יכולים להיות כל-כך אכזריים" – מכירים את המשפט הזה? בואו נעצור רגע ונחשוב עליו…

זו אמת אבסולוטית? בכל תרבות ילדים לועגים לכל מי שמעז להיות טיפה שונה? מכסחים אחד את השני? מחרימים, מאיימים ומביישים זה את זה?

אני חושבת שאין דבר קורע לב יותר מלראות את הילד או הילדה שלך נצרבים בתופת חברתית. ואין דבר כואב יותר מלהיות הילד או הילדה הזאת בעצמך.

כמעט שנתיים ספגתי לעג יומיומי נוראי בגלל משהו שלא היתה לי שום שליטה לגביו. אני חושבת על הגוזלה הקטנטונת שהייתי, ולא מבינה מאיפה היו לי הכוחות. נשאתי את זה לבד, לא שיתפתי בזה אף אחד, הצוות החינוכי עשה את עצמו לא רואה. ולא הייתי איזה מקרה נדיר או קיצוני. למעשה אני יצאתי בזול, לעומת ילדים אחרים שעברו שנים של נידוי וביזוי.

אני מזהה את עקבות הפגיעה החברתית בקרב א.נשים שאני מלווה בדרך לצאת לאור עם השליחות שלהם. השליחות שלנו היא המתנה הייחודית שלנו. כן, זה סוד כוחה ועוצמתה – היא ייחודית. מיוחדת. שונה. ואם יש משהו שלמדנו בבית-הספר, זה שלהיות שונה זה מסוכן. שונה זה לגמרי לבד.

כילדים אנחנו, באופן לא מודע, מעבירים זה את זה חניכה והכשרה לחיי קונפורמיות. אנחנו מלמדים זה את זה לא לאתגר את שולי ה"נורמליות" בכך שאנחנו מחשמלים זה את זה בלעג, כאפה או חרם בכל פעם שאנחנו מעזים להיות שונים.

שמן מדי, רזה מדי, חכם מדי, טיפש מדי, יפה מדי, מכוער מדי, עני מדי, עשיר מדי, גבוה מדי, נמוך מדי – הכל הולך. העיקר לתרגל אותנו לא לצאת מהקווים. להישאר "נורמאליים" – דומים זה לזה, קטנים ומפוחדים. להיות אזרחים קטנים, צייתנים וממושמעים, ללכת לצבא, לשלם מיסים, ולא לשאול שאלות.

והאילוף הזה נקנה במחיר הביטוי היצירתי שלנו. אנשים יחניקו את הגאוניות שלהם, את האור שלהם, את תשוקה הכי כבירה של חייהם, רק כדי לא "לחטוף בהסעה".

יצירות מופת ופתרונות גאוניים נרקבים במגירות, ממש ברגע זה, רק בשל הטראומה של הלעג החברתי.

אני מזמינה אותנו לראות את הפצע הזה, ולרפא אותו בחמלה ובאהבה.

להעז להיות שונים, משונים, מקוריים, גאוניים. ללבוש את הבגד הזה שקברתם בארון כי הוא "יותר מדי" , להעלות את המופע שחלמתם עליו, לפרסם את השיר. אף אחד לא ירביץ לי בהסעה, כי בהסעה הזאת – אני נוהגת.

אני שוקלת לעשות איזה מעגל ריפוי לפצע החברתי שלנו. שנהיה עם זה הפעם ביחד. וכמו שאני מכירה את עצמי.. זה בטח יקרה. אמשיך לעדכן בהמשך.

כיצד תגרמו לאישה לשנוא את עצמה בצעד אחד פשוט

 

כיצד תגרמו לאישה לשנוא את עצמה בצעד אחד פשוט? – מדריך למשתמש.

צעד ראשון: שיתלו בתודעתה את הרעיון שמומחש כל-כך יפה בתרשים העליון:

הכירו Normal. היא האישה הנורמלית, הסבירה, התקינה והבריאה. היא בת 14, אבל למי אכפת.

והכירו את כל חברותיה, פטוסיס 1, 2 ו-3, פסאודופסוטיס, וזאת עם השם הארוך הידועה בכינוי "צורה משונה".

רוב הנשים בעולם נראות כמוהן, מה שעלול היה לגרום לכם לחשוב שככה פשוט נראה חזה נשי נורמלי. וכאן הטעות שלכם – כי נורמל יש רק אחת, וכל היתר – הן סוג של נפילה. למעשה – נפולת של נמושות. כישלון. בושה וכלימה. קורבנות של הגרביטציה, שפוטות הנקה, מאותגרות גיל, או סתם סובלות מהתופעה החמורה – מטען גנטי.

ו…זה הכל! האישה שלנו מוכנה! עכשיו היא נוחה לעיבוד ולישה, ניתן למכור לה כל דבר – חזיות, ניתוחים, מוצרי טיפוח וחדרי כושר. כי מי לא רוצה להיות נורמלית?

ויש יתרונות נוספים – כשאישה מרגישה לא מספיק שווה אפשר לעשות לה כמעט הכל! לשלוט עליה, לאיים בנטישה, לנצל. עם ערך עצמי נמוך אין צורך להדיר נשים מעמדות כוח, היא מדירות את עצמן בהתנדבות!

אז – איך עושים את זה, אתם בוודאי שואלים? אין צורך. זה כבר בוצע, ויושב לבטח בתת ההכרה של כל אישה כמעט.

ואם… אישה רוצה להשתחרר מהרעיון הזה? ולעבור לתרשים התחתון?

טוב זה כבר ניתוח די מורכב… וחדשני. יש נשים בודדות בעולם שהתנסו בו, אך הן מדווחות על הרגשה נפלאה.

מדובר בהשתלת מודעות. זה סיפור ארוך… למעשה – ספר שלם. הוא נקרא "עיני הלב" והוא חדש דנדש.

על פורנו, רגשות ושלווה:

על פורנו, רגשות ושלווה:

יש כל-כך הרבה כאב, בושה ואשמה בקרב גברים שמשתמשים בפורנו, וכל-כך ההרבה עלבון, שיפוט, קנאה וכעס בקרב הנשים שלהם, שאם משהו שאכתוב יכול להקל עליהם ועליהן – אהיה יותר ממאושרת.

הסטטיסטיקה מראה שכמעט כל הגברים צופים בפורנו. "גברים" מתחילים לצרוך פורנו בגיל 10 (!) ועושים זאת פעמיים-שלוש בשבוע. בקיצור- זה עסק של כולנו. וכן, זה עסק מסריח מהמון בחינות, ועל כך נכתבו כבר ערימות של מילים, חשובות ומוצדקות.

אותי מעניין לשאול מה יש בדבר הזה, שממגנט עליו גברים (וגם לא מעט נשים, מסתבר) ללא הבדל דת, גזע, מעמד סוציו-אקונומי ומצב משפחתי וזוגי?

כמי שלא צופה בכלל, אין לי ממש מושג לגבי התכנים, ולכן גם לא אתייחס לכך, אבל אני כן בהחלט יודעת דבר או שניים לגבי תרגולות של הימנעות מרגשות קשים.

זו יכולה להיות כל פעילות מאלחשת, ממסכת ומסיחה, שאנחנו ניגשים אליה בכל פעם שאנחנו עלולים לחוש לחץ, פחד או כאב.. לאורך זמן התרגולות האלו עלולות להפוך להתמכרות.

אני לא מכירה אפילו אדם אחד שאין לו לפחות תרגולת הסחה כזו או אחרת שהוא מכור לה. זה כנראה מעיד על אורח החיים שלנו, הקצב, המתח, ועודף הגירויים, שלא ממש מותאמים לגופנפש האנושי.

פורנו מציע למשתמש "חבילה מושלמת". בלחיצת כפתור אתה עובר ליקום מקביל, אוטופי, ללא קונפליקט, ללא עוני וחולי, ללא פוליטיקה וטרור, ללא משכנתא ומינוס.

עולם של הגשמת פנטזיות אינסופית. בתוך החיים הכאוטיים, יש לך מרחב של שליטה אבסולוטית. אתה בוחר, אתה מחליט, אתה מדליק ומכבה כרצונך.

בעולם של יחסים מורכבים עם נשים, במיטה ומחוצה לה, קבל עולם פשוט וחד ממדי, ללא רגשות מסובכים. האסקפיזם מעולם לא היה שלם יותר.

בנוסף יש כמובן עונג וקטרזיס, טעינה ופריקה פיזית ורגשית, שמייצר, ולו לרגע- רגיעה, הרפיה של שרירי הגוף, נשימה עמוקה, שלווה מדומה.

התרבות שלנו מגדלת גברים להיות גיבורים הישגיים ותחרותיים ולשם כך להיות מיומנים בשליטה רגשית חסרת פשרות. עבור גברים רבים, רגע השפיכה הוא הרגע היחיד בו הם מרפים ומאפשרים לעצמם לשחרר שליטה.

במקביל ומאידך, אנחנו מצפות מהם להיות קשובים, עדינים ומכילים. לפעמים דווקא עבור אותם גברים שמבקשים להתחבר לצד הנשי שלהם, לפתח תקשורת רגשית ויכולת הכלה, הפורנו הוא המקום היחיד בו הם יכולים להביא לידי ביטוי את הפראיות החייתית שלהם, בלי לדפוק חשבון לעולם ואשתו.

במילים אחרות, ההתמכרות רחבת ההיקף לפורנו מלמדת אותנו על המצוקה בה גברים נתונים בחברה שלנו. רבים כל-כך מכלים את אונם ומרצם מזהמים את תודעתם, ומכתימים את ליבם, ללא יכולת אפילו לרצות להשתחרר.

אני מזמינה גברים מכורים לעצור את הגינוי העצמי, ולהיות בחמלה עם עצמם. התמכרות לפורנו היא לא עניין של חרמנות אינסופית, היא עניין של מצוקה רגשית. (שבגוף רגשי עצור ומודחק יכולה בהחלט להחוות כחרמנות אינסופית). אני מזמינה אותך לשים לב, מה קרה רגע לפני ש "הפורנו קרא לך", ולראות איזה רגש עלה שם, ואולי להסכים לחוש אותו, כואב ככל שיהיה, מבלי לרוץ לאלחש אותו.

אני מזמינה נשים שבני זוגם מכורים, לנשום עמוק. אם הגבר שלך צורך פורנו זה לא אומר שהוא לא נמשך אליך, או לא מסופק מחיי המין שלכם או עושה משהו נגדך. מאחורי ההתמכרות יש קושי אמתי, גם אם לא מודע. הסלידה, הביקורת והשיפוטיות שלנו מעלים את הסטרס שלו, (שמלכתחילה זה הטריגר להתנהגות ההתמכרותית) ולכן לא ממש עוזרים.

אני מזמינה בני זוג ביחד, להסיר את נטל הבושה, הגינוי וההסתר, ולהיות שותפים בתהליך ההחלמה, שיכול לכלול פיתוח דרכים בריאות ומיטיבות יותר להכיל רגש, להתמודד עם מתח, ולחיות חיים רגועים ושפויים יותר.

ים של חיוניות, שמחה ומרץ מובטח לנגמלים!

מקווה שעזרתי, ולו במעט. יום רגוע לכולנו.

שלושה מרכיבי ההגשמה – מתנת חנוכה קטנה לכל מי שרוצה לצאת לאור בעוצמה

שלושה מרכיבי ההגשמה – מתנת חנוכה קטנה לכל מי שרוצה לצאת לאור בעוצמה:

הבוקר זיהיתי 3 שלבים שמאפיינים את ההתקדמות ביציאה לאור, ומיד התחשק לי לשתף אתכםן.

אני מזמינה כל מי מכם שמרגיש שיש עיכוב או תקיעות בנתיבי ההגשמה שלו, לשאול את עצמו באיזה מן השלבים הוא מתקשה, והלוואי אמן, שהבהירות הזו תשרת אתכם:

שלושת המרכיבים הם: תשוקה, פחד וצעד.

בצורה הכי פשטנית – עולה בי תשוקה ליצור דבר מה, ואז עולה בי פחד, ואז אני עושה את הצעד, כלומר פעולה מעשית, ממשית, בעולם החומר. לכל אחד מהשלבים תפקיד מהותי בתהליך. כן, כן, אפילו לפחד. הנה הפירוט:

תשוקה:

מי שעוקב אחרי בשנה האחרונה זוכר בוודאי שכתבתי סדרת פוסטים על תשוקה כהדרכה גבוהה. אני מאמינה שהאלוהות מדברת איתנו דרך התשוקות שלנו, ומכוונת אותנו ליצירה המדויקת, הנחוצה, המבוקשת והמתגמלת ביותר שלנו.

רובנו למדנו לעשות את מה שצריך, ולא את מה שמתחשק. אני פוגשת לא מעט אנשים שניצוץ התשוקה היצירתית כמעט כבה בהם, מסיבות של חוסר שימוש, אשמה ובושה.

איך מחזקים את מרכיב התשוקה?

כמו שמדליקים מדורה. בהתחלה זה קטן ועדין ומצריך תשומת לב. כל פעם שאנחנו אומרים "כן" לתשוקות שלנו, אנחנו מוסיפים עוד זרד ועוד ענף. כל פעם שאנחנו מסכימים להנות, לכייף, ולשמוח – האש שלנו מתחזקת.

פחד:

פעם חשבתי שאנשים שמעזים פשוט לא מפחדים. היום, לשמחתי, אני מוקפת א.נשים מוגשמים ומצליחים, ו… תקשיבו, כמויות הפחד שהם מסכימים לחוות… זה מטורף! אני עצמי מרגישה לפעמים שאני שוחה בנהרות של אימה.

אז איך לא נותנים לגלי הפחד לכבות את התשוקה ולעצור אותנו? ולמה בכלל צריך לפחד כל-כך?

אני מתרשמת שהשלב של הפחד הוא כמו למשוך כסף מהפק"מ לפני נסיעה לחו"ל. אני לפני יצירה חדשה, ואני זקוקה למשאבים, לפראנה זמינה ונזילה. אם אני לומדת לחוות פחד בצורה טהורה, כפי שהוא נחווה בגוף (ולא כמו שהוא מפטפט וממציא אינספור ספקות במיינד), אני ממיסה מאגרים של פראנה תקועה, ששוכבת ומעלה ריבית ואבק בכל מיני מקומות בגוף, והופכת אותה לאנרגיה זמינה ליצירה. שווה!

צעד:

אם צלחנו את הפחד, זה הזמן לנוע בעולמות החומר. לעשות פעולות ממשיות, נכונות, ממוקדות. זה יכול להיות שלב מלא עונג. זו ההגשמה עצמה. בדרך כלל כשהתשוקה בוערת, ותדלקנו פראנה בעזרת הפחד, קל ובהיר לנו מה צריך לעשות ואיך, ואנחנו פשוט נעים קדימה, וזה נעים! זה השלב היחיד שבו ידע וניסיון הם בעלי חשיבות וערך. פה בהחלט אפשר וכדאי ללמוד מאחרימות שפוסעים בנתיבים קרובים ודומים.

ואז… עולה התשוקה הבאה, ושוב פחד, ושוב צעד… ואם אנחנו לא נתקעים ולא נעצרים באחת השלבים, ככה היציאה לאור הולכת ונבנית, מתפתחת ומתגשמת

חזרה בתשוקה – פוסט ראשון בסדרה

חזרה בתשוקה – פוסט ראשון בסדרה

שמתי לב שאחת הסוגיות הכאובות בתחום הזוגיות הוא משבר התשוקה. כמעט כל זוג חווה את זה: מה שהיה מרגש, מסעיר ומרתק בהתחלה, הופך לצפוי, משמים, שלא לומר- מציק ומעיק בהמשך.

בא לי לשתף אתכם בידע שנצבר אצלי בנושא הזה, ואולי, אינשאללה, תמצאו אותו מועיל, ובעזרת האלה נחזור כולנו בתשוקה שלמה, אמן.

קודם כל ולפני הכל אני רוצה לעודד אתכם. משבר תשוקה הוא מתנה עצומה. זה נכון שמבחינה מסוימת הדלת נטרקת בפרצופכם, אבל זה רק כדי שתשימו לב לחלונות חדשים שנפתחים בפניכם. אני מכירה לא מעט זוגות שהם מלאי הודיה על משבר התשוקה שהם צלחו, כי הוא בישר שחר חדש של אהבה, קרבה ועונג ביניהם.

אז מה גורם לנו לאבד תשוקה? בסדרת הפוסטים הזו אנסה להגדיר את החשודים העיקריים, להוציא אותם מן המחשכים אל האור, ואולי גם לתת כמה רעיונות איך להתמודד איתם.

נאשם מספר 1- התרגלות

"לבל יהי יומי עלי כתמול שלשום, לבל יהי עלי יומי הרגל" מתפללת לאה גולדברג, ובאמת יש משהו במפגש ראשוני שיש בו פליאה, דקות אבחנה, ורגישות חישה שהולכות ופוחתות ככל ש"החדש" מתיישן.

היכולת להתרגל היא מתנה מבורכת עבורנו כיצורים לומדים ומתפתחים.

ביום הראשון בבית הספר, ילד בכיתה א' יכול להיות מאוד מרוכז ומושקע בלמידת הדרך בין השירותים לכיתה. הוא ישים לב לכל פרט בדרך. אם לא תהיה לו היכולת להטמיע את המידע הזה, להתרגל אליו ולהפוך אותו למובן מאליו – הוא לא באמת יוכל להתפנות ללמוד קרוא וכתוב.

להתרגל, פירושו, לרכוש מיומנות בסיסית, כדי לאפשר לנו להתפנות למיומנות מורכבת יותר.

ואם ניזכר לרגע שהתודעה שלנו בוראת את המציאות בכל רגע- הרי שלהתרגל זה להעביר חלקים מהבריאה שלנו למוד "טייס אוטומטי", ולברוא שוב ושוב את אותו הדבר בדיוק, כי הפוקוס שלנו כבוראים נמצא כרגע בדבר החדש הבא.

אם נדמה שחיי האהבה שלנו חוזרים על עצמם כמו תקליט שבור, סימן ששמנו אותם על מצב בריאה אוטומטית, כנראה כדי להתפנות לבריאה חדשה שדורשת את מרב הקשב שלנו (הורות, למשל. תחום שיזכה לפוסט משלו, כמובן).

זאת אומרת שבבסיס התופעה שנתפסת כבעיה או הפרעה, יש למעשה מיומנות מאוד בריאה וחיונית שלנו! פשוט היא מופעלת במקום לא כל-כך מתאים, מקום בו אנחנו רוצים להישאר מופתעים, נרגשים ודרוכים.

הילד החמוד בכיתה א' כבר לא מבחין בכלל בדרך לשירותים. אבל… אם פתאום הוא יתבקש לכתוב חיבור על הנוף בחלונות בדרך לשירותים, והלך הרוח שהוא משרה עליו, הוא מיד ובקלות יצא ממצב "טייס אוטומטי" ויהיה שוב נוכח, ער וקשוב גם בדרך שהלך בה עשרות פעמים.

במילים אחרות – אפשר ברגע לבטל את האוטומט ולברוא דבר מה חדש! איך?

התחילו מלזהות איפה עברתם למצב אוטומט. ואז שאלו את עצמכם איזה דבר חדש תרצו לברוא. אפשר וכדאי לעשות על כך "קפיצה קוונטית" למי שמכיר.. יש עוד מגוון דרכים לחזור לנוכחות ערה.

על כך (גם) בפוסטים הבאים!

שבטי האור בבאסקולה בתל אביב

שבטי האור בבאסקולה בתל אביב

אני רוצה לשתף שעוברים עלי ימים לא פשוטים.

הגוף שלי מספר לי על מאבק פנימי. כאילו הצוואר והראש כבר לא חברים, והכתפיים בכלל הולכות מכות עם השכמות. כואב לי הראש, הגרון, הלב.

אני רגילה לפחד מאוד לפני כל דבר חדש שאני עושה, ולהרגיש את זה דרך הגוף. אבל אף פעם לא ככה.

הערב אני הולכת להוביל מהלך (עוד לא ברור לי בדיוק מה, שככה יהיה לי טוב!) שמבקש לעורר בנו את הפוטנציאל לחיות בשבטי-אור.

אני מוכנה להישבע שיש לי תקשורת עם הוויה כלשהי שיודעת בברור מה זה אומר, אבל לכל שאר החלקים שלי אין מושג ירוק.

ההתנסות הארצית שלי בכל הנוגע לחיים בקהילה, בשבט ובשותפות אומרת לי דבר אחד ברור – לעולם לא עוד! זה מסוכן מדי, מסובך מדי, חשוף מדי, כואב מדי.

יש בי זיכרון שורף בו הקהילה ששירתתי במשך שנים כאשת מרפא וחכמה, מעלה אותי למוקד. אני זוכרת את עצמי מסתכלת בעיניים של אנשים שיילדתי, שריפאתי, שלימדתי, ולא מאמינה שאיש לא קם לעזרתי, לא נלחם עבורי.

ובא לי להגיד – פאק יו! כולכם! מה לי ולשבט? אני אמשיך לי בחיי הסולו שלי, אני יודעת כל-כך טוב להסתדר בכוחות עצמי ליצור יצירה אינדיבידואלית, להיות המכשפה שגרה במקום בו הכפר נגמר והיער מתחיל.

נותנת שרות לכולם ולא תלויה באף אחד. אוהבת את כולם אבל סומכת בעיקר על עצמה. מתרועעת עם עוד חברות מכשפות, אבל הרחק מכיכר השוק.

ובקביל אני יודעת בכל נימי הוויתי שהאנושות מבקשת לרפא את הפצע, להשיב את האמון, וללמוד מחדש את קסם הבריאה המשותפת, המסע המסונכרן והשבטיות המוארת.

אותם אנשים שהעלו אותי על המוקד לא היו מרושעים, הם היו מפוחדים עד מוות. הם חיו באחד מרגעי השיא של תודעת הנפרדות, המאבק, המחסור והפחד.

אנחנו נעים לעידן של אחדות, שלום ושפע. השלום לא מגיע יום אחד כמו שחלמנו, וגם לא תלוי בפוליטיקאים. הוא נטווה בכל רגע, בכל מעשה ומחשבה של רכות, חמלה ושלווה שאנחנו בוחרים.

הוא צומח כבר עכשיו בתוך הבתים והחצרות, בקרב קהילות שלמות, במעגלים, בטקסים, נותן לנו טעימות קטנות וגדולות לאחדות לבבות.

יש ידע חדש שעובר דרכי בנוגע לשבטיות חדשה ומוארת.

שלא כמו בתחומים אחרים שאני מלמדת, כמו מיניות, זוגיות או יציאה-לאור, בהם אני כבר חיה את ההגשמה של הפוטנציאל הגבוה שלי, כאן, בתחום הזה, אני ממש תינוקת שעושה צעדים ראשונים ומהוססים. אך זו כנראה מהות השבט- לבוא כמו שאנחנו וללמוד יחד.

היום אני הולכת להודיע ליקום, שמעבר לכל הפחדים והצלקות, אני בוחרת להתמסר לחיים במלוא העצמה השבטית שלי, להתגשמות של שותפות מעצימה ויצירה משותפת בחיי.

עכשיו, אחרי שחלקתי את זה אתכם, אני קצת פחות מבוהלת, וקצת יותר מתרגשת.

הנה מה טוב ומה נעים שבט אחימות גם יחד.

שבטי האור

שבטי האור

אתמול הייתי גמורה.

דפוס-רגש ישן פער חור בשדה שלי, ובמשך יום שלם האנרגיה זלגה ממני.

לקראת הערב רבצתי על הספה מרוקנת לגמרי, בלי שום יכולת לזוז. בהיתי ביאוש בבלאגן סביבי, בכלים בכיור ובאין-ארוחת ערב שעל השולחן.

הייתי צריכה חיבוק, מקלחת, קפה וישועה, לא בהכרח בסדר הזה.

ואז הקסם קרה. שלושה חברים יקרים שבדיוק סיימו לקיים הופעה בחצר שלי, נכנסו אלי הביתה עם משפחותיהם, ומיד קלטו מה המצב.

תוך דקה היתה לי כוס קפה ביד, ההכנות לארוחת ערב משותפת היו בעיצומן, הילדים, בשלל גילאים, ראו ביחד סרט שהוקרן על הקיר ושרפו פופקורן, הבית התמלא שמחה וצחוק ושיחות מרתקות, וכל זאת מבלי שהרמתי את ישבני הנשיאותי מהספה.

והיה כל-כך נעים ומדויק ונכון לכולם, ונזכרתי שממש התפללתי וביקשתי וזימנתי את האיכות הזו לחיי, את האיכות של שבט שמאפשר לכל פרט בתוכו רגע לעצור, לנוח ולהתחזק, מבלי שהשמיים הפרטיים שלו יפלו.

אני מאמינה שאלוהים בורא דרכנו ובאמצעותנו. היצירה שלנו היא אור אלוהי מפציע מתוכנו, בצבע הייחודי שלנו.

וכשקבוצה של אנשים מתחברת ומסתנכרנת ופותחת ערוצי חיבור גבוהים, אלוהים יכולה לברוא דרכנו במשותף.

ומיד נפתחות כל-כך הרבה אפשרויות חדשות, מעצם השילוב, המפגש, החיכוך וההפריה. האור בוקע מכולנו יחד, בתואם עשיר ויפיפה.

שבטי האור מתבססים על האיתנות של ייחודיות האישית של כל אחת ואחד מאיתנו. זה מה ששומר את שלל הצבעים המרהיבים מלהתערבב ולהפוך לכתם אפרפר עכור.

הם שיקוף של שלום פנימי שאנחנו יוצרים בקרב השבטים הפנימיים שבתוכנו.

הם מתאפשרים מתוך אהבה-עצמית ונאמנות עזה של כל אינדבידואל לקול הפנימי שלו. שהרי הקולות הפנימיים המזוככים והגבוהים של כולנו – הם כולם, למעשה אותו קול.

אני מזמינה את האיכות הנשגבת של שבטי-האור לחיי. לחיי היום-יום שלי. לזוגיות שלי, ליחסים שלי עם בנותיי, עם משפחתי הרחבה, עם משפחת האדם ומשפחות האדמה.

ואני מזמינה אתכם להצטרף אלי. לזמן את שבט האור שלכם לצוץ בחייכם, להפוך פועם וחי.

להיפתח לאהבה

להיפתח לאהבה

 

להיפתח לאהבה זה להסכים לאבד

הרי בכל מפגש טמון כבר זרע הפרידה

אנחנו כאן אורחים לרגע…

להסכים לאבד זה לזכות בכל רגע, ברגע הזה במלואו.

להיפתח לאהבה זה להסכים להיראות

כפי שאני, בגדולתי וגם בחולשותיי

אנושית, אנושית מדי, רחוקה כל-כך משלמות

לגמרי אלוהית, גאונית ונשגבת

להסכים להיראות זה לזכות בכך שיש מי שרואה אותי, ששם לב אלי.

כמה מפחיד – ככה נעים.

להיפתח אהבה זה להסכים להינגע.

כולנו חבולים, לכולנו יש כפתורים טעונים

אם מישהו יתקרב מספיק קרוב, הוא במוקדם או במאוחר יגע

בכאב הכי עמוק, בפחד המצמית.

מצב שני – להסכים להינגע זה גם לדעת קירבה ועונג, וחיבוק וחום.

להיפתח לאהבה זה להסכים לשחרר שליטה.

לנסוע באוטו שמישהו אחר נוהג בו

לסמוך….

להסכים שיזיזו לי את הגבינה, שוב ושוב,

להסכים ללמוד, להשתנות, להשתכלל

לוותר קצת על "I did it my way"

ולהרוויח שותפות וצמיחה והתפתחות.

זה לא מובן מאליו להיפתח לאהבה.

כל אחת מההסכמות האלו לא הגיונית, לא סבירה, מטורפת.

יש 1001 סיבות טובות לסגור את הלב,

ויש 2002 דרכים מתוחכמות לעשות זאת…

להיפתח לאהבה זו בחירה אמיצה.

איך "מתחילים"?

איך "מתחילים"?

"היי סמדר, מה שלומך? בקשה לי אלייך.

תוכלי לכתוב איך "מתחילים" עם מישהי שמוצאת חן בעיניי.

איך יוצרים קשר כך סתם עם מישהי ברחוב שנראית לי חמודה ונחמדה,

בצורה מכבדת, מעניינת שתאפשר לי ולה את הצ'אנס להכיר אחד את השנייה?"

כך הוא כתב לי בפרטי, כבר די מזמן, וביקש שאענה לו בפוסט כדי שיוכל לראות את התגובות..

אז הנה אני נענית לאתגר. נשים אם יש לכן מה להוסיף, אנא עשו זאת בתגובות.

איש יקר,

קודם כל תודה. תודה שחשוב לך לפנות בצורה מכבדת.

תודה שאתה שואל ופתוח ללמוד, ותודה שאתה רואה בי כתובת…

אין לי דרך לדעת מה יהיה מכבד ומעניין עבור אותה חמודה שראית ברחוב,

אבל אני יכולה לשתף אותך בתחושות ובתובנות האישיות של החמודה שאני.

בדרך-כלל אני לא אוהבת שמתחילים איתי ברחוב.

זה מביך, מוזר, לא קשור. המילים "אני נשואה, תודה" יושבות לי על קצה הלשון ופשוט יוצאות לי באופן אוטומטי.

בשנים האחרונות, מתוך הבנה כמה אומץ כרוך במהלך,

אני מקפידה לחייך ולהיות אדיבה, להתגבר על הרצון לנער מעלי את הסיטואציה המביכה כמה שיותר מהר.

יש רק מצב אחד בו אני ממש שמחה שגבר מתחיל איתי, וזה כש…זה מישהו שאני מעוניינת בו!

כשהחיישנים שלי זיהו אותו עוד לפני שהוא פנה אלי, וקלטו שיש פה משהו מסקרן ומושך.

לרוב הגבר יחשוב שזה רעיון שלו ושהוא פונה אלי ממש מיוזמתו,

כשלמעשה הוא רק מגיב לאבקת הקסם שפיזרתי סביבו בחשאיות אלגנטית נשית טיפוסית!

(וואו אני מוסרת פה את כל הסודות, מקווה שאחוות המכשפות העולמית לא תוקיע אותי לנצח…).

תבין, איש יקר, נשים פנויות ומעוניינות סוקרות את השטח כל הזמן,

ומשתדרות לכיוונים שמעניינים אותן.

וכשאתה פונה לאישה שכבר מסתקרנת לגביך, סיכוייך להתקבל בשמחה ובנועם הם ממש טובים.

אז.. איך תדע שאישה מעוניינת? תתחיל ללמוד להריח אבקת פיות!

להקשיב, להתבונן, לשים לב. לראות עם הלב.

זו מיומנות מדהימה שתשרת אותך לאורך כל הדרך הזוגית (שלא לדבר על הדרך המינית הזוגית…)

במילים אחרות, אם אתה רואה אישה שמוצאת חן בעיניך –

קודם כל, ולפני שאתה מזנק – תתבונן. תרגיש. חכה לסימן.

וזה טריק כפול!!! כי אין דבר ממיס יותר מגבר ש"קולט אותי", ששם לב אלי, שרואה אותי –

אבל באמת, שמסוגל לחכות רגע ולהרגיש אותי לפני שהוא "מזנק".

מקווה שעזרתי ובהצלחה!

האישה המוכה הפנימית

האישה המוכה הפנימית

כל הבוקר לא מפסיקה לבכות.

פעם ראשונה שהיא ניצבת ככה מולי, ברורה ולא ניתן לחמוק ממנה.

היא חלק ממני, והיא חבולה כולה, והיא לא הולכת לשום מקום.

יש בתוכי אישה מוכה, ולא ידעתי. שמעתי צעקות והמשכתי הלאה. ראיתי חבורות והתעלמתי. כמו שכנה גרועה.

וזה מוזר. גדלתי בבית בלתי אלים לחלוטין. לא ראיתי, לא חוויתי, לא פגשתי מסביבי אלימות במשפחה.

מעולם גבר לא היה אלים כלפיי, לא פיזית ולא מילולית. אבל כן – רגשית. כמו שגם אני, לצערי, הייתי לפעמים.

אני אישה אסרטיבית, וחזקה ועצמאית. ממשפחה של נשים מצליחות וחזקות ועצמאיות. אני פאקינג פריווילגית מכל הכיוונים.

אז מאיפה היא? איך הגיעה לתוכי אישה מוכה?

מאיפה התנועה הנסתרת של כיווץ והשתקה מול אפילו בדל של אפשרות להכעיס גבר?

מאיפה גמישות היתר שפיתחתי להחליק דברים, לא לראות,

להסביר לעצמי למה זה בעצם ממש בסדר, למרות שזה הכי פוגע וכואב. מאיפה התרגולת ללכת על ביצים?

אולי זה של כולנו. אולי זה ב-DNA. אולי זו תודעה משותפת אחרי אלפי שנות פטריארכליות.

אולי כולנו התרגלנו לחבוט באספקטים הנשיים שלנו.

אני יודעת כמה מכות הנשיות שלי חטפה מהפטריארך הפנימי שבתוכי,

שמסוגל להיות קר וביקורתי וקצר רוח ונטול כל יראת כבוד לתבונת האלה.

מה הוא כל הטירוף סביב דימוי הגוף אם לא ביטוי לאלימות-עצמית נגד נשים?

ואולי זה עולה עכשיו בגלל שעוד רגע יגיעו לפה נשים לקורס שנקרא "להיפתח לאהבה"

ואני שואלת את עצמי כבר שבועות איך זה שכל-כך הרבה נשים נפלאות ויפות ומקסימות ומרתקות נשארות לבד.

ואני יודעת שהן, עמוק בפנים ובאופן לא מודע, בוחרות בכך. שהן נמנעות מלהתמסר לזוגיות. ואולי זו חלק מהתשובה.

אולי לנשים העוצמתיות האלה יש יותר מדי מה לאבד אם יאבדו שליטה לטובת תודעת האישה המוכה,

שאפילו לא צריכה מישהו שיכה אותה. היא פשוט עולה במפגש קרוב עם גבר.

אני מכריזה על עידן חדש. שחר של אהבה. אני בעצם כבר שם, ולכן יכולה לראות את האישה המוכה מהצד, ולא להיות היא.

איש לא יכה אותה עוד. אני בונה לה קן חם ונוח להחלים בו. ומה שהכי מרגש הוא שאהובי איתי, ואנחנו חובשים את פצעיה ביחד.

בא לי לבקש משהו מאחיי הגברים האהובים, תקשיבו.

גם אם אנחנו נראות כמו הדבר הכי חזק ובטוח בעולם, גם אם אנחנו ממנכ"לות את העולם.

תדעו שיש מצב שיש בפנים אישה מבוהלת שמפחדת מכם.

שווה לכם להפסיק להכחיש אותה או לחשוש מפניה, ולהסכים להתיידד איתה, להסכים לשמוע אותה, אפילו לחבק אותה.

אומר לכם, מניסיון, שאין ריפוי עמוק מזה.