חזרה בתשוקה – פוסט ראשון בסדרה

חזרה בתשוקה – פוסט ראשון בסדרה

שמתי לב שאחת הסוגיות הכאובות בתחום הזוגיות הוא משבר התשוקה. כמעט כל זוג חווה את זה: מה שהיה מרגש, מסעיר ומרתק בהתחלה, הופך לצפוי, משמים, שלא לומר- מציק ומעיק בהמשך.

בא לי לשתף אתכם בידע שנצבר אצלי בנושא הזה, ואולי, אינשאללה, תמצאו אותו מועיל, ובעזרת האלה נחזור כולנו בתשוקה שלמה, אמן.

קודם כל ולפני הכל אני רוצה לעודד אתכם. משבר תשוקה הוא מתנה עצומה. זה נכון שמבחינה מסוימת הדלת נטרקת בפרצופכם, אבל זה רק כדי שתשימו לב לחלונות חדשים שנפתחים בפניכם. אני מכירה לא מעט זוגות שהם מלאי הודיה על משבר התשוקה שהם צלחו, כי הוא בישר שחר חדש של אהבה, קרבה ועונג ביניהם.

אז מה גורם לנו לאבד תשוקה? בסדרת הפוסטים הזו אנסה להגדיר את החשודים העיקריים, להוציא אותם מן המחשכים אל האור, ואולי גם לתת כמה רעיונות איך להתמודד איתם.

נאשם מספר 1- התרגלות

"לבל יהי יומי עלי כתמול שלשום, לבל יהי עלי יומי הרגל" מתפללת לאה גולדברג, ובאמת יש משהו במפגש ראשוני שיש בו פליאה, דקות אבחנה, ורגישות חישה שהולכות ופוחתות ככל ש"החדש" מתיישן.

היכולת להתרגל היא מתנה מבורכת עבורנו כיצורים לומדים ומתפתחים.

ביום הראשון בבית הספר, ילד בכיתה א' יכול להיות מאוד מרוכז ומושקע בלמידת הדרך בין השירותים לכיתה. הוא ישים לב לכל פרט בדרך. אם לא תהיה לו היכולת להטמיע את המידע הזה, להתרגל אליו ולהפוך אותו למובן מאליו – הוא לא באמת יוכל להתפנות ללמוד קרוא וכתוב.

להתרגל, פירושו, לרכוש מיומנות בסיסית, כדי לאפשר לנו להתפנות למיומנות מורכבת יותר.

ואם ניזכר לרגע שהתודעה שלנו בוראת את המציאות בכל רגע- הרי שלהתרגל זה להעביר חלקים מהבריאה שלנו למוד "טייס אוטומטי", ולברוא שוב ושוב את אותו הדבר בדיוק, כי הפוקוס שלנו כבוראים נמצא כרגע בדבר החדש הבא.

אם נדמה שחיי האהבה שלנו חוזרים על עצמם כמו תקליט שבור, סימן ששמנו אותם על מצב בריאה אוטומטית, כנראה כדי להתפנות לבריאה חדשה שדורשת את מרב הקשב שלנו (הורות, למשל. תחום שיזכה לפוסט משלו, כמובן).

זאת אומרת שבבסיס התופעה שנתפסת כבעיה או הפרעה, יש למעשה מיומנות מאוד בריאה וחיונית שלנו! פשוט היא מופעלת במקום לא כל-כך מתאים, מקום בו אנחנו רוצים להישאר מופתעים, נרגשים ודרוכים.

הילד החמוד בכיתה א' כבר לא מבחין בכלל בדרך לשירותים. אבל… אם פתאום הוא יתבקש לכתוב חיבור על הנוף בחלונות בדרך לשירותים, והלך הרוח שהוא משרה עליו, הוא מיד ובקלות יצא ממצב "טייס אוטומטי" ויהיה שוב נוכח, ער וקשוב גם בדרך שהלך בה עשרות פעמים.

במילים אחרות – אפשר ברגע לבטל את האוטומט ולברוא דבר מה חדש! איך?

התחילו מלזהות איפה עברתם למצב אוטומט. ואז שאלו את עצמכם איזה דבר חדש תרצו לברוא. אפשר וכדאי לעשות על כך "קפיצה קוונטית" למי שמכיר.. יש עוד מגוון דרכים לחזור לנוכחות ערה.

על כך (גם) בפוסטים הבאים!

תשוקה כהדרכה גבוהה – פוסט ראשון בסדרה

תשוקה כהדרכה גבוהה – פוסט ראשון בסדרה

אני נשאלת שוב ושוב איך זה שאני מקבלת הנחיות כל-כך בהירות לגבי השליחות שלי.

איך אני יודעת ש"הוציאו" אותי עכשיו לחופשה, למשל. שהתחיל או הסתיים חוזה. מי בדיוק לוחש לי באוזן מה ללמד ועל מה לכתוב.

אני מבינה שנראה לא.נשים שיש שם איזו מיומנות איזוטרית מורכבת. אולי משהו שלא לכולנו יש נגישות אליו. אז זהו… שלא.

אני מאמינה שכל אחת ואחד מאיתנו יכולים בכל רגע ורגע לדעת מה הצעד המדויק ביותר עבורם, על ידי הקשבה פשוטה לתשוקה:

מה הכי בא לי לעשות עכשיו? מהו הדבר שנשמתי כמהה אליו?

אם אסיר מעלי את כל ה"לא נעים" וה"מה כבר יצא מזה" וה"אין לי מספיק כסף/ זמן/ אומץ/ כישורים לזה", עם מה אשאר?

כן, אני יודעת שזה רדיקלי. רובנו למדנו להאמין שתשוקה זה משהו שצריך ללמוד להשתלט עליו.

כאילו מתחת למעטה המהוגן שלי מסתתרת חיית טרף אגואיסטית ודורסנית, שצריך להחזיק קצר.

או לחילופין, משאבת פחמימות נטולת כל אמביציה שרק רוצה לבהות במסך כל היום.

שתי התשובות נכונות, אגב. יש בתוכי, השבח לאלה, גם את שני האספקטים האלה,

והם אכן מסוכנים – אם אני מרעיבה אותם, מתעלמת מהם, מסתירה ומכחישה אותם, מנסה לאלף אותם ואלימה כלפיהם.

אך אם אני נותנת להם מקום וכבוד ואהבה – אין סיכוי שהם ישתלטו לי על החיים.

אתם מבינים, מה שמסוכן הוא לא התשוקה שלנו, אלא דיכוייה.

העולם שלנו נהיה מסוכן לא בגלל שכל אחד עושה מה שבא לו, אלא כי אף אחד לא עושה מה שבא לו!

כשאנחנו מקצים ערוץ צר וקמצני לזרימת התשוקה בחיינו, הזרם בו עז ושוצף. זוהי סכנת נפשות.

כשהתשוקה שלנו זורמת באפיקים רחבים, היא לא אסופה אקראית של גחמות היא נתיב מואר. היא דרך.

היא המקום בו אתם מסתנכרנים עם התוכנית האלוהית שישבתם וששרטטתם עבור עצמכם בשחר הזמנים, בכשרון עז ובתבונת אור.

זוהי מלאכת מכשפת שממתינה לכם להתחיל לגלוש עליה בנועם ובחן.

אז…

איך מקשיבים לתשוקה? ואיך פותחים לה נתיבים? ואיך משקמים תשוקה כבויה?

ומה יהיה עם כל מה ש"צריך" לעשות? ואיך מרוויחים ככה כסף? מקווה לכתוב על כל אלו בקרוב, אם כמובן, תהיה לי תשוקה לכך!

שבת של תשוקה לכל הברואים בכל העולמות.

מנגנון הקיפאון הנשי

 לפני כעשור עברתי דירה. חשקתי בה זמן רב, וחיכיתי עד להתפקע בדירה הישנה כדי שזו תתפנה עבורי.

והנה סוף סוף הרגע הגיע. החוזה נחתם, בעל הבית אוחז ברשימת התכולה, והוא ואני, עוברים מחדר לחדר בדירה הריקה, מוודאים שהכל במקום, שהכל תקין, במעמד מסירת המפתח.

הוא בן שישים פלוס. נשוי. חביב להפליא, מלא רצון לעזור, לסדר ולתקן כל מה שאבקש.

אנחנו עוברים בין החדרים, ומגיעים למקלחת. קטנה וצפופה. אני נכנסת לראות משהו, והוא נשען על משקוף הדלת.

אני קולטת לפתע שהוא שואל אותי שאלות אישיות. אישיות מדי. כאילו מתוך דאגה וחיבה,

שואל אותי איך אני מסתדרת לבד, בלי בן זוג, בלי גבר בסביבה. והוא נשען על המשקוף. חוסם לי את המעבר החוצה.

ובאותו רגע זה קרה.

המנגנון הופעל.

המערכת שלי זיהתה סכנה. סכנת אונס. סכנת מוות.

בהלה מילאה אותי. מצאתי את עצמי מחשבת את המרחק מבתי השכנים. מי ישמע אותי.מי נמצא בכלל בבית בשעה זו של הבוקר.

חשבתי לעצמי מה יהיה על הדירה שכה חשקתי בה, ובה בעת סנטתי בעצמי על המחשבה המטופשת וצרת האופק הזו, ברגע כזה, על פי תהום המוות.

באחת כל שמחת החיים, ההתלהבות והחיוניות שלי עזבו אותי.

יתירה מכך- העוצמה, העצמאות, האסרטיביות, הנוכחות שלי…

"נשמתי פרחה" – באמת. הנשמה היתירה שלי לא היתה עימי. לא תבונתה ולא כוחה. קפאתי.

הובלתי אותנו החוצה מהמקלחת. חתרתי לכיוון הדלת. לא מפרה את כללי ההצגה ש"הכל בסדר איתנו, עסקים כרגיל" למרות שמפנים אני עיסה של פחד.

כשהוא שאל אם אפשר לנשק אותי הפנתי לו את הלחי. עד היום בא לי להגיד "כמו סתומה", ואני נושמת ולומדת להגיד "כמו מישהי שהופעל בה המנגנון".

"זהו?" הוא שאל. "כן" אמרתי. הוא הלך.

חשוב, חשוב חשוב שגברים ונשים ידעו אודות המנגנון. מנגנון הקפיאה.

מנגנון שעלול לגרום גם לאישה דעתנית, עוצמתית, משוחררת ומחוברת לאבד כל טיפת עוצמה. לאבד את קולה. לאבד את היכולת לשים גבול ברור.

האיש ההוא לא תקף אותי. לא פגע בי. לא העליב אותי. לא פלש למרחב שלי בלי רשות.

אם תשאלו אותו הוא בטח יגיד שאני בחורה מקסימה וסקסית ושהוא ניסה את מזלו הכי בעדינות ובג'נגטלמניות, ונסוג מיד כשהבין שזה לא מתאים.

אני יצאתי מזה מטולטלת עד עמקי נשמתי.

בעיקר כעסתי על עצמי והתביישתי שממרומי גילי ומעמדי, לא יכולתי להציב גבול פשוט ורגוע.

היום אני יודעת עד כמה חזק וקדמון מנגנון הקפיאה. מנגנון שתכליתו השרדות. שמתוך שלושת האופציות- fight, flight ,freeze, בוחר בקיפאון כאופציה משמרת חיים.

ואני יודעת שעוד נשים רבות מתביישות באיבוד עוצמה רגעי זה ובתוצאותיו. לכן חשוב לי לשים את זה כאן.

חשוב לי שנדע, שנזהה כשהמנגנון הופעל בנו, וכך נוכל לנוע מעבר אליו, להשיב לעצמנו קול ישיר ובוטח שאומר, בפשטות- "הי, זה לא מתאים".

ולכם, גברים אהובים, נקודת המוצא שלי היא שרובכם המוחלט לא רוצה לפגוע באישה.ובטח לא רוצים להתעורר בוקר אחד עם תלונה על הטרדה מינית שאין לכם מושג מאיפה היא באה.

אז שימו לב אם ומתי אנחנו קופאות. ואל תטעו לפרש קפיאה כהסכמה. חכו ל"כן" מוחלט. שמח ומתלהב. לא פחות מכך. ואם יש בסביבתכם נערים וגברים צעירים- אנא, יידעו אותם על המנגנון.

לשירותכם, הנה רשימה שהכנתי עם חברות, לגבי מצבים שעלולים להקפיא אותנו בשלבי החיזור והגישוש:

1.כשאנחנו מופתעות. בניגוד למה שהראו לנו בסרטים, זינוק מאחור, נשיקה בהפתעה והצמדה לקיר זה לא מגניב. תודה.

2.כשאנחנו אחד על אחד, במקום סגור או מבודד. מעלית, חדר מדרגות, שירותים, חוף מבודד- לוקיישנים מקפיאים! עדיף בית קפה הומה.

3.כשאתם פועלים בשני רבדים. מדברים על משהו אחד (תכולת דירה, למשל) וחותרים או רומזים למשהו אחר. זה שם אותנו במצב מבלבל שלא ברור לנו למה להגיב. תהיו ישירים. עדיף.

4. כשאנחנו בעמדה של מתן שירות, כשיש יחסי סמכות, כשאתם לקוחות שלנו ולהפך. כשמשהו חשוב לנו (דירה, משרה, עסקה) תלוי בכם.

5.כשחוסמים לנו את המעבר, כשסוגרים מאחורינו דלת.

כן, זה עצוב. זה נשמע פוסט-טראומטי, וזה אכן כזה, למרות שאני אישית, למזלי, לא נפגעתי ביחידת החיים הזו. זו ירושה מאלפי שנות פטריאכליות ואלימות מגדרית.

זו אחריות שלי כאישה, לפצח את מנגנון הקפיאה וללמוד להשמיע את קולי בכל עת. אבל עד אז… כדאי שתדעו. זה המנגנון. גזרו ושמרו. על עצמכם ועלינו.

תודה!

***את הפוסט הזה קראו גם בערוץ 2, וקיבלתי הזמנה להתראיין בנושא.

אז… קודם כל קפאתי. ואז אמרתי לעצמי שאין מצב, זה נורא מלחיץ.

ואז נזכרתי בסדנה החדשה שבדיוק עמדתי לשתף… מה שנקרא Walk your Talk….

לצפייה בראיון לחצו כאן.